החלטה בתיק בר"ע 1736-02-12

1.         בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בחיפה מיום  16.1.12 (השופט אלכס קוגן ונציגי הציבור מר אריה גור ומר גדעון ברקסמייאר; ב"ל 21038-07-09), בה הוחלט להכיר בליקוי שמיעה ממנו סובל המשיב כ"פגיעה בעבודה".

2.     הרקע לבקשה:

.2.1. המשיב יליד 1940, מועסק כמסגר משנת 1997 ועד היום. במסגרת עבודתו המשיב חשוף לרעש מזיק.

.2.2. המשיב ביצע בדיקות שמיעה במהלך שנת 2004 מהן עלה כי הוא סובל מליקוי שמיעה המתאים לנזק שנגרם כתוצאה מחשיפה לרעש.

אין מחלוקת כי כושר שמיעתו פחת בשיעור שעולה על שיעור של 20 דציבל לפחות בכל  אחת מהאוזניים בתדירויות הדיבור.

.2.3.             על רקע האמור המשיב הגיש ביום 22.12.08 תביעה למבקש (להלן- המוסד) להכרה בליקוי שמיעה ובטינטון כ"פגיעה בעבודה", אולם המוסד דחה את תביעתו לאור הוראת סעיף 84א(א)(3) ל חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה- 1995 (להלן- החוק), כיוון שהוגשה למעלה מ-12 חודשים מהיום שבו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית.  בגין דחייה זו הגיש המשיב תביעה לבית הדין האזורי.

2.4.   בין לבין, המשיב המשיך לעבוד באותו מקום עבודה, גם לאחר שהגיש את טופס התביעה למוסד, תוך שהוא ממשיך להיות חשוף לרעש מזיק . לפי חוות דעתו של ד"ר ברמה מיום 17.6.11, שניתנה מטעם המוסד, קיימת החמרה במצב שמיעתו של המשיב בין הבדיקה משנת 2006 לבין בדיקת השמיעה משנת 2008. לטענת המוסד, החמרה זו חייבת להיות בטווח של 20 דציבל בתדירויות הדיבור, אחרת לא עומד המשיב בתנאיו של סעיף 84א(א)(3) לחוק. עוד נטען כי מאחר שבמקרה זה מדובר בטווח החמרה של 13.6 דציבל בלבד, יש לדחות את תביעת המשיב.

2.5.  מנגד טען המשיב כי די להוכיח שכושר שמיעתו פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות בתדירויות הדיבור בכל אחת מהאוזניים ולאחר מכן חלה החמרה בליקוי שמיעתו, תוך שהוא ממשיך לעבוד בחשיפה לרעש מזיק, כשאין חובה שטווח ההחמרה יהיה בשיעור של 20 דציבל לפחות בין בדיקת השמיעה הראשונית, משנת 2004, לבין בדיקת השמיעה שבוצעה במסגרת 12 החודשים עובר להגשת טופס התביעה, בשנת 2008.

.2.6. בית הדין האזורי קיבל את תביעתו של המשיב להכיר בליקוי שמיעה כ"פגיעה בעבודה" וקבע כי בסעיף 84א לחוק לא נקבע שמידת החמרה בליקוי השמיעה צריכה להיות בטווח של 20 דציבל לפחות בתדירויות הדיבור, בין המועד בו תועד ליקוי השמיעה לראשונה בתעודה רפואית לבין בדיקת השמיעה במהלך 12 חודשים עובר להגשת טופס התביעה.

         בית הדין האזורי קבע כי אין זה סביר לדרוש מהמשיב להוכיח טווח החמרה של 20 דציבל בתדירויות הדיבור, בין הבדיקה המתעדת לראשונה את ליקוי שמיעתו לבין בדיקת השמיעה אותה ביצע במהלך 12 חודשים עובר להגשת טופס התביעה; די בקיומה של החמרה בליקוי שמיעתו של המשיב בין הבדיקה המתעדת לראשונה את ליקוי שמיעתו לבין בדיקת השמיעה אותה ביצע במהלך 12 החודשים עובר להגשת טופס תביעתו, תוך שהוא ממשיך לעבוד בחשיפה לרעש מזיק, כאשר אין זה שנוי במחלוקת שכושר שמיעתו פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים. בעניין זה מציין בית הדין כי אף לשיטתו של ד"ר ברמה, כפי שצויין בחוות דעתו שהוגשה מטעם המוסד,  אין זה סביר שחשיפה לרעש תגרום נזק של 20 דציבל בתדירויות הדיבור לאחר שנתיים בלבד. נוסף על האמור ציין בית הדין כי בתיקים אחרים עם נסיבות הדומות לנסיבותיו של תיק זה, מסתפק המוסד בהחמרה קלה ומינימאלית בשמיעתו של המבוטח בין ליקוי השמיעה שתועד לראשונה ברשומה הרפואית לבין ליקוי השמיעה שתועד בבדיקת שמיעה במהלך 12 החודשים הסמוכים עובר להגשת טופס התביעה, והדגיש את חובתו של המוסד לנקוט במדיניות אחידה ורוחבית לגבי כלל המבוטחים. עוד קבע בית הדין האזורי כי לעניין התביעה בהכרה בטנטון ימונה מומחה רפואי.

         ההחלטה בעניין ההכרה בליקוי השמיעה של המשיב כפגיעה בעבודה היא מושא בקשת רשות הערעור שלפני.

3.         בבקשת רשות הערעור טוען המוסד כי שגה בית הדין בקובעו כי די בקיומה של החמרה כלשהי בכושר השמיעה של מבוטח לצורך עמידה בתנאי סעיף 84א(א) לחוק במסגרת תביעה המבוססת על החמרת מצב בליקוי השמיעה; התקופה הרלוונטית לבדיקת עילת ההחמרה לצורך בחינת עמידה בתנאי סעיף 84א(א)(3) לחוק היא התקופה שבין הבדיקה המתעדת לראשונה את ליקוי השמיעה לבין בדיקת השמיעה אותה ביצע במהלך 12 החודשים עובר להגשת התביעה; דין עילת התביעה של המשיב בגין ליקוי השמיעה שנוצר בתקופה שעד 12 החודשים שקדמו להגשת תביעתו למוסד להידחות לאור סעיף 84א(א)(3) לחוק מחמת שיהוי; הוראה זו אינה מעניקה למוסד כל שיקול דעת בהפעלתה ואינה מאפשרת להכיר בליקוי השמיעה שנוצר בתקופת השיהוי כפגיעה בעבודה; כאשר מבוטח מבקש להכיר בהחמרת מצב שמיעתו כליקוי שמיעה, מדובר בעילה חדשה ועצמאית ויש לבחון אם עילה זו כשלעצמה מקיימת את כל תנאי סעיף 84א(א) לחוק, לרבות סעיף 84א(א)(2) שעניינו הפחתה בכושר השמיעה של 20 דציבל לפחות; שילוב הוראותיו של סעיף 84א לחוק מלמד כי כאשר מבוטח ממשיך לעבוד בחשיפה לרעש מזיק, אין מניעה להכיר בהחמרה בליקוי השמיעה כאמור בסעיף , ובלבד שבמהלך 12 החודשים שקדמו להגשת התביעה למוסד תועדה החמרה בשיעור של 20 דציבל לפחות.

4.      לאחר בחינת טענות המוסד וכלל החומר שבתיק הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בתגובת המשיב.

5.      לא מצאתי כי יש בהחלטת בית הדין האזורי להכיר בליקוי שמיעה ממנו סובל המשיב כ"פגיעה בעבודה" טעות משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור בשלב זה של ההליך, ועיכוב את המשך בירור תביעתו של המשיב. מובהר, כי ככל שהמוסד יעמוד על טענתו כי נדרש שטווח ההחמרה בין שתי הבדיקות יהיה השיעור של 20 דציבל, יוכל להעלות את טענתו בערעור על פסק הדין הסופי.

6.      סוף דבר - הבקשה נדחית. הואיל ולא נתבקשה תגובה לבקשה אין צו להוצאות.

ניתנה היום,  ז' אדר תשע"ב, 1 במרץ 2012, בהיעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: